בגדד ♦ קובה, יפן ♦ בנגקוק ♦ ז'נבה ♦ תל-אביב

 
אני משוחח באנגלית כשפת-אם. אני מדבר בעברית כשפת מדינתי. בכל שפה בה יישטף דיבורי, יעלה ויבוא מקום מוצאי. מבטא ערבי-עיראקי כבד ומסולסל, ועליו גאוותי. את מעורבותי בפעילות למען יוצאי עיראק בישראל התחלתי עוד לפני שהוצע לי להקים בנק בז'נבה. אם זכרוני אינו מטעני, הייתה זו הפעילות הוולונטרית הראשונה שלי למען הקהילה.
 
 
אהבה היא כמו יצירת אמנות. לומדים להכיר אותה בכל פעם מזווית אחרת. ככל שאתה מתבונן בה יותר, היצירה נעשית מרתקת יותר. היא מזככת את ימיך, נותנת תוכן ועומק למחשבותיך.
היא לא רק חלק מהנוף. היא הופכת להיות הנוף כולו, הבית החם. אתה מתרגל אליה, שומר אותה קרוב אליך, כמֵהַ לראותה ומתקשה להסירהּ מגבולות ראייתך. ג'ין רעייתי הייתה יצירה שכזאת. לא המסגרת היא שעושה את התמונה, אלא הנשמה הבוקעת ממנה החוצה.
 
 
מעולם לא חוויתי לידה. את ספרי התחלתי לכתוב כאשר בטני מלאה. פרק זמן ארוך של שש שנים חלף, עד שיצא המַרצֵע מן השׂק, עד שרוֹקנתי חלק נכבד מתכולתו. כעת אני חש את הבריאה, את האושר של תינוק הבא אל העולם. ותינוקי מפני שיבה יקום והדר פני זקן.
זה שנים כלוּא בי הספר. המילים נקשו על קירות מחשבתי, רצו לצאת כאסיר הנלחץ אל פתחו של צינוק, משווע לפתח אוורור. אחר כך נפתחה הדלת הכבדה. השתחררתי ונתתי דרור לעיניי, לראות את האור. ספרי היה צינור האינפוזיה שלי. בכל יום התחבּרתי אליו... מכל טיפה שטִפטפה אליי מן הכלי, שפכתי מילה נוספת אל הדף. לפתע אני נושם לרווחה.