בבגדאד, העיר שנהר החידקל זורם דרכה, בגדה המזרחית בדַאר אַלְיַהוּד[1], בבית רחב-ידיים בשכונת 'קחווד אל-כבירי', ב-24 בספטמבר 1917 עם הנץ החמה, נפרדתי מטבורה של אמי ופרצתי אל אוויר העולם. כעבור שמונה ימים, כשהובאתי בבריתו של אברהם אבינו, כנראה נינוח משום ריבוי הקמיעות נגד עין הרע הנעוצים בבגדיי, החזיק אותי אבי והכריז בגאווה את שמי: יהודה[2] בן יצחק בן עזרא.

כשפניתי למשרד הפנים העיראקי לקבלת דרכון שיאפשר את כניסתי ליפן, נתבקשתי לאיית את שם משפחתי באנגלית. בחרתי בצירוף הקל ביותר להיגוי ורשמתי ASSIA בכפל האות S, זאת כדי להבדיל משם היבשת. מאותם הטעמים בחרתי כעבור שנים בשם העברי 'אסיא' אשר פירושו בארמית 'רופא'. כך יצאתי לדרך, עם נוסח חדש לשם המשפחה ועם מזוודות שבהן כמה ספרים, תנך, כמה מערכות לבוש, דוגמאות בדים ומכתב המלצה מאיש טוב-לב, אותו היבואן שניסה שנה לפני כן להזהיר אותי מפזיזות עסקית, מנשה צאלח. המכתב הופנה לאיש השיווק שלו ביפן, נעים מועלם. מבגדאד השוכנת במרכז הארץ עשיתי דרכי אל דרום עיראק, לעיר הנמל היחידה בצרה, השוכנת על גדות נהר 'שט אל-ערב' בגבול איראן. אחרי שבוע המתנה בבצרה עליתי על אונייה בדרכי לעיר הנמל ההודית בומביי ומשם הפלגתי ליפן.

מנובמבר 1940 ועד אותו חודש בשנת 1941, נלחמה צרפת של ממשלת וישי עם תאילנד. מלחמה זו הסתיימה בהתערבותה של יפן. בדיוק בצירוף-נסיבות אלה הגעתי לבנגקוק, בירת תאילנד. גם בבנגקוק, כמו בעבר כשהגעתי לקובֶּה, לא חשתי בשום מתיחות של מלחמה. נהפוך הוא, התגלית הראשונה שלי כעת בבנגקוק הייתה, שחלה הפסקה כמעט מוחלטת של יבוא מטענים וסחורות מאירופה, ושנוצר ביקוש גדול למוצרים יפניים. מיד זינקתי על הגל וניצלתי את הפִּרצה שנוצרה, כדי למכור חלק ניכר מהמלאי שצברתי ברווח נאה. היה זה אותו מלאי שרק זמן קצר קודם לכן האיץ בי אברהם שאול להיפטר ממנו עקב המצב הקשה, אפילו במחיר חיסול של פשיטת-רגל. בתום גל המכירות הראשון, התקשרתי עם ויקטור כֶּלי ביפן, וביקשתי שישלח לי לבנגקוק את כל המלאי שנותר במחסנים שלנו. גם סחורה זו נחטפה כלחמניות טריות. ויקטור כלי הוסיף והזרים אליי עוד ועוד סחורה, וכך המשכנו וצברנו עוד ועוד רווחים.

בעקבות הקשרים שבניתי עם כמה וכמה בנקים, הלכה ונוצרה במשרדי לאחר המלחמה מעין מסלקה למטבע זר, שחסרונו בבנגקוק הורגש באותה תקופה בעיקר בגלל השיבושים בקשרי הטלגרף עם העולם הגדול. מדי בוקר וערב העסקתי פקיד מטעמי, והדרכתי אותו להעביר מטבעות שונים מבנק לבנק בעיר, בהתאם לנתונים ולצרכים וכמובן, תוך הקפדה ושמירה על הפרופורציות הנכונות. בשלב זה הייתה מטרתי העיקרית לשמור על קשרים נאותים עם הבנקים המקומיים, ולא להתחרות באף לא אחד מהם. לכן גביתי מהם עמלות צנועות, לא יותר ממה ששילמתי לפקיד שלי על עבודתו. גישה זו הוכיחה את עצמה. עד מהרה יצרתי לי דלת פתוחה אל מנהלי הבנקים שהפגינו שפע רצון טוב כלפיי. ולא, לא התקשיתי לנצל זאת.