בקיץ 1956 נכנסו ההכנות לפתיחת השלוחה של הבנק שלנו בארץ, 'הבנק לסחר חוץ', להילוך גבוה. אבל ב-29 באוקטובר 1956 נפתח מבצע קדש וכשהגיע מועד הפתיחה של הבנק החדש כשבועיים לאחר מכן, ב-15 בנובמבר, הייתה תשומת הלב הציבורית עדיין ממוקדת בהתרחשויות הבוערות של ההתפתחויות המדיניות שפקדו את האזור. עקב כך, ולמרות אותה סנסציה של פריצת 'המועדון הסגור' של הבנקים לראשונה מאז קום המדינה, לא כל העיתונים דיווחו בהרחבה על אותו הישג של פתיחת הבנק החדש בישראל.

ידיעות אחרונות התמקד דווקא בסקופ של עצם פתיחת הבנק, המעניין במאורע הוא, גילה לקהל הקוראים, שהמוסד הכספי החדש קיבל רשיון לפתיחתו בניגוד לעיקרון של 'בנק ישראל' לא להוציא רשיונות לפתיחת בנקים חדשים. וההסבר, כפי שראה זאת הכתב, הוא שהבנק החדש הוא חברת-בת של הבנק השוויצי 'סוויס-ישראל'. ממשלת ישראל שיזמה את פתיחת הבנק בשוויץ התחייבה בשעתו להוציא רשיון לפתיחת חברת-בת בישראל. עתה באה ההבטחה על מימושה. ובהמשך עדכן הכתב, כי בראש הבנק עומד דר א. קוניקוב, מי שהיה המפקח על מטבע חוץ בממשלת ישראל, ודר ק. ויינשטיין. הון הבנק המשולם הוא מיליון לי.

הצופהסיפר לקוראיו כי בפתיחת הבנק נכחו אתמול אישי כלכלה רבים מכל שכבות הציבור... בהמשך ציטט העיתון קטעים מדבריי במסיבת העיתונאים. 'הנהלת הבנק גאה במיוחד לפתוח את הבנק דווקא בשעה זו ולהוסיף ליציבות הכלכלית של הארץ בפעולותיה', אמר מר יהודה אסיא, מנהל חברת-האם של הבנק למסחר ישראל-שוויץ, במסיבת עיתונאים שקדמה לטקס פתיחת הבנק. 'מטרת הבנק', הוסיף מר אסיא, 'היא לפתח את כל ענפי הבנקאות מחשבונות קטנים ועד למימון תוכניות בקנה-מידה גדול. תשומת לב מיוחדת תינתן לפיתוח סחר חוץ, למימון יצוא ויבוא ביד רחבה, וכן להושטת יד לחקלאות ולתעשייה בישראל'.

בנושא הפיננסי פירט הצופה כי, הפיקדונות בבנק [סוויס-ישראל] הגיעו ל-60 מיליון פרנקים שוויצריים ובשש שנות קיומו הצליח הבנק לגייס למען מוסדות רשמיים ופרטיים בישראל הלוואות ממקורות שונים בחול המסתכמות ב-100 מיליון דולר ומעלה. כן ביצע הבנק השקעות קבועות בישראל בסכומים ניכרים.

העיתון היחיד שלא הסתפק בתיאור הטקס שנערך למחרת, אלא דיווח עוד קודם על פתיחתו הקרובה של הבנק, היה עיתון הארץ שהתמקד בדיווח הכלכלי, הון המניות המשולם הוא לפי שעה מיליון לי וכל המניות של הבנק נמצאות ברכושה של חברת-האם בשוויץ. חברה זו הביאה לארץ במזומן, תמורת הון המניות בדולרים, סך של כ-560 אלף דולרים. הבנק החדש, שמושבו בשדרות רוטשילד בתל-אביב, יעסוק בכל עסקי בנק, תוך תשומת לב מיוחדת למימון יבוא ויצוא והשקעות בתעשייה. בראשית פעולותיו יהיה צוות הפקידים מורכב מ-20 איש. לחברת סוויס-ישראל יש חברה-בת בצרפת, 'החברה הבנקאית למימון של המזרח', וכמו כן נציגות בבנגקוק (תאילנד), והוא עומד לפתוח נציגות בלונדון בראשית השנה הבאה. מובן שחברת-הבת בפאריס והנציגויות ישרתו גם את הבנק בישראל. כפי ששמענו, ה'בנק לסחר חוץ בארץ' עומד להכפיל את הונו עד ראשית פעולתו.

זוהי זכות גדולה לי כישראלי, להגשים הלכה למעשה את שאיפותיי ושאיפות חבריי בחוץ-לארץ בעצם פתיחת מוסד שכזה בארץ. לאחר שנים מספר של עבודה בז'נבה שבה ראינו עצמנו כשליחים בלתי רשמיים של ארצנו, אני יכול לגלות לכם שלעתים קרובות הייתה לנו ההרגשה ששליחות זו הייתה ערטילאית בהעדר בסיס למעשה, בסיס שאותו אנו חונכים היום.

אינני חפץ להיכנס במעמד זה ולפרט את הבעיות והקשיים שהתעוררו בעקבות ההחלטה לפתוח את הבנק בארץ, שהרי חלק מכם יודעים כי ההכנות לכך נמשכו שנתיים ימים. אך אוכל להגיד לכם זאת, כי לא היה קל כל כך להחדיר את ההכרה הזאת של חשיבותו של בסיס כזה בישראל לאותם מאחינו היהודים המסורים שבחוץ-לארץ אשר חלק להם בענייני הבנק ואשר כבעלי המאה (או אפילו רק חלק מן המאה) היו בעלי הדעה גם בשאלה זו של פתיחת הבנק כאן.

יהודי וכושי [יש לזכור כי זה היה הביטוי שרווח בעברית באותה תקופה] ישבו יחדיו בקרון רכבת בארצות-הברית. פתאום הוציא הכושי עיתון ביידיש והחל קורא בו. היהודי הסתכל בתימהון, פעם בכושי ופעם בעיתון, ולא נרגע עד שפנה לכושי ושאל: סלח לי, אתה באמת קורא בעיתון? הכושי ענה בחיוב. ואתה ממש מבין מה שאתה קורא? הכושי השיב בחיוב ובכן, אם כך אתה יהודי? הכושי שוב השיב בחיוב. לא הספיק לך להיות רק כושי? שאל היהודי.

אין לי מושג איך פירשו הנוכחים בטקס את דבריי אודות אחינו היהודים המסורים שהיו בעלי המאה ובעלי הדעה בבנק, ועל שטחי פעולה 'מסוימים' שנבעו מ'אופיו המיוחד' של הבנק, אך נדמה לי שהצגתי בפניהם קצה חוט להבין, כי היוזמה שלנו גייסה לעזרת המדינה מקורות הון, שאלמלא כן היה קשה מאוד להגיע אליהם. מגמה זו, כפי שעמדה מלכתחילה, ניצבה גם עתה באופן ברור לנגד עיניי.

שמונה שנים חלפו מאז החלטתי לקשור את עתידי עם מדינת ישראל - מאז אותה שיחה עתירת ציפיות שניהלתי עם גדעון שטראוס, הקונסול הישראלי בניו-יורק, על רצוני להקים בנק בישראל, ומאז הציעה לי ממשלת ישראל להשתלב כבעל-הון בתשתית התעשייתית של המדינה. כיוון שאני משתדל תמיד לתכנן היטב וגם מטבעי אני מדייק בזמנים, שמונה שנים נראו לי כבזבוז נוראי, אף שאילו הייתה נקבעת איכות הזמן שחלף לפי כמות ומִכסת העשייה, הרי שעברתי בפרק חיים זה יותר מעשר, אולי אפילו עשרים שנה.

כפי שהסברתי במסיבת העיתונאים לכבוד פתיחת הבנק, השם שבחרנו התווה אמנם כיוון פעולה מסוים, אך לא הגביל אותנו בשום פנים רק לעסקי סחר-חוץ. היה זה בנק מן המניין שעסק בפעילות בנקאית שגרתית. ידידי יוסף ש' שפירא, שהיה יור מועצת המנהלים של סוויס-ישראל טרייד בנק, נבחר כעת גם ליור הבנק לסחר חוץ. כיוון שעדיין לא נמצא מועמד מתאים להחליף אותי כמנכל הבנק בז'נבה, הסתפקתי בתואר הרשמי של סגן יור מועצת המנהלים ונאלצתי, בשלב זה, לפקח על הבנק מרחוק. עם זאת, על אף כל הנוחות של החיים בשוויץ, החלטתי לחפש ביתר נחישות מועמד הולם כדי שאני-עצמי אוכל לפעול בבנק בישראל.

שלוחה נוספת של סוויס-ישראל טרייד בנק נפתחה בבריטניה קרוב למועד פתיחת הבנק בארץ. היה זה צעד מתבקש, בעקבות הפעילויות המסועפות שניהלנו שם, כמעט מראשית הקמת הבנק בז'נבה. בשלב הראשון שהחל בסוף 1956, הסתפקנו בהקמת נציגות, מעין חברה פיננסית, בלונדון. כעבור שנתיים החלטנו להפוך את החברה למוסד בנקאי במלוא מובן המילה, כולל שלוחות של סניפים בלונדון ובמנצ'סטר.

החוק בבריטניה באותם הימים לא חִייֵב אותנו ברשיון מיוחד לכך, כל עוד לא ביקשנו לעסוק במטבע חוץ. ידענו שממילא ניתן רשיון כזה לבנק רק אחרי שנתיים של פעילות בנקאית בבריטניה עצמה. כבנק שבסיס-האם שלו בשוויץ ועסקיו חובקים כמה ארצות, לא היה טעם רב לבזבז שנתיים של עבודה שאין לה שום נגיעה למטבע חוץ. בפגישה עם נציגי בנק אוף אינגלנד, ניסיתי לברר אם נוכל לזכות בהקלות מסוימות בעניין זה. להפתעתי נאמר לי, כי אין שום בעיה. אתם מנהלים כאן עסקים כבר שבע-שמונה שנים. תקבלו את הרשיון עוד היום.

הפריבילגיה הזאת די הפתיעה אותי. עניין אותי להבין איך הגיעו הבריטים למסקנה נחרצת ומחמיאה זו. הבנק שלכם קנה כאן את חברת החשמל הארץ-ישראלית, את הסניף הישראלי של חברת 'של' ואת בתי הזיקוק, ענו לי אנשי שיחי. כבר עמדתם בכל התנאים הדרושים מבחינתנו והוכחתם שאתם יכולים לפעול בצורה אחראית ולקבל רשיון לעסוק במטבע חוץ.

תשובתם הזכירה לי את אותה סעודה עשירה, שהדוב הזמין אליה את כל החיות. השועל, הכלב, הכול החמיאו לדוב האיטי והכבד על גמישותו וריקודו הקל והחביב. לפתע קם הזאב ופנה בשאלה נוקבת לשועל, 'כיצד זה אתה מחמיא למי שרוקד כמו גולם?' ענה לו השועל הערמומי, 'מדוע לא? הרי המחמאה מזכה בארוחה, ובזכותה תיפתח לנו הדלת לעוד סעודה'. גם הבכירים של בנק אוף אינגלנד ידעו כנראה להעלים עין מכל מה שהיה בניגוד לתקנות, אך עלה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים של בריטניה. שום עסקה חשובה בסיטי של לונדון לא נעלמה מידיעתם. הם ידעו, בשעתם, כמה טונות הדרים יכולה ישראל להתיימר למכור לתאילנד בלי לעבור את הגבול הסביר, וביררו במדויק מה עושים אנשינו בבורסה המקומית. ידעו, וניצלו את הידע שלהם בצורה עדינה רק כשהיה בו משום תועלת להם. כבנקאי המופקד על כספיהם של לקוחות, סירבתי לקבל לוליינות כזו כמרשם מומלץ לפעילות כלכלית נרחבת, אך הייתי מוכן לסלוח לבריטים שהשתמשו בה בצורה כה אלגנטית, או ערמומית כשועל, אם תרצו.

לאחר קבלת הרשיון לפתיחת השלוחה הבנקאית בבריטניה, הזמין אותי מנהל הבנק שלנו בלונדון, לואיס האריס, לארוחת צהריים וצירף גם את ראשי 'נשיונל וסטמינסטר בנק' שנעשה במרוצת הזמן ל-Correspondentשלנו בלונדון במקום קודמו, בנק 'אולמן אנד קומפני'; את יור מועצת המנהלים מיסטר פִּיקוֹק (Peacock) ואת המנהל הכללי שלו, מיסטר ליטל (Little). אנשי-שיחי כבר קיבלו לפני הפגישה את כל המידע על תוכניותינו והרחבת פעילותינו העסקית. כיוון שהדברים נעשו ברוח טובה וידידותית, יכולתי כעת להרשות לעצמי לבקש את עזרתם בגיוס כמה עובדים בכירים לבנק החדש. יור מועצת המנהלים של נשיונל וסטמינסטר בנק, מיסטר פיקוק, נענה לבקשתי בחפץ-לב. יש לנו איש מצוין ששמו תרו, המליץ, הוא בן 63 ובעוד שנתיים יפרוש לגמלאות. אני בטוח שהוא ישמח לעבוד אצלכם. עובד נוסף שהשאלנו לבנק הממלכתי של הודו סיים את תפקידו שם, והוא יהיה מוכן לתפקיד מתאים אצלכם. ראיתי שמיסטר ליטל מתכוון להוסיף משהו ולרגע השתתק כשוקל היטב מה יגיד, ואחר כך פלט את שהיה, כנראה, בבטנו. תביט, מר אסיא, גילינו שיש לנו שני יהודים בבנק. תהיה מוכן לקבל גם אותם?

באותו רגע קיבלתי את דקירת הדֶזָ'ה-ווּ מאותה שיחה שניהלתי עשר שנים קודם עם מנהל הסניף של נשיונל סיטי בנק מול בית המלון שהתאכסנתי בו בניו-יורק. אנטישמיות ובכלל כל הפליה שהיא, על רקע דת, גזע או לאום אינן מקובלות עליי, אך עתה נסערתי מהחוצפה שלא חשבה אפילו להסתתר אלא נשלפה החוצה, והתיישבה היישר על משקוף החלון של מצפוני. בשונה מאותו בנקאי אמריקני שהכיר אותי כאיש-עסקים עיראקי, הבנקאי הבריטי הזה יצר עמי קשר כמנהל בנק בעל זיקה מובהקת למדינת ישראל. מה הוא חשב לעצמו? הרי למשפט הזה, גילינו שיש לנו שני יהודים בבנק, היה פירוש אחד ויחיד: שני היהודים לא אמורים להימצא שם. כשהתקבלו לעבודה, איש לא טרח לחשוד בכך שהם אינם שייכים לקבוצה האתנית המתאימה, והנה כעת, בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, בא הגילוי הנורא ובעקבותיו חיפוש הפִּרצה הראשונה כדי להיפטר מהם. לואיס האריס, שלבטח חש על בשרו את אותם חידודים-חידודים, סיפק לי את האישור הסופי למסקנה שלי. מה מפתיע אותך? אמר כששאלתי לדעתו על אותה התבטאות אנטישמית, ידוע שהבנקים הגדולים בלונדון אינם מעסיקים יהודים! הוסיף, כמי שהשלים מחוסר ברירה עם התופעה, שנדמה כי לאחר מלחמת העולם השנייה, יחד עם היטלר, גם היא בטלה מן העולם.

כעבור זמן, בתחילת שנות ה-60, נתקלתי בשוויץ דווקא בתופעה של התגוננות מוזרה כנגד ביטויי האנטישמיות. ז'אנט ואני הוזמנו בז'נבה למסיבת קוקטייל בביתו של שגריר קנדה באום, מר וורשוף (Wershof), יהודי. אשתו היפהפייה של השגריר, גם היא יהודיה ששמה מרים, ענדה לצווארה מחרוזת שעליה התנוסס תליון בולט במיוחד של מגן-דוד. התעניינתי מדוע שלא כמקובל בתקופה זו היא עונדת לצווארה מגן-דוד כה בולט, והיא הסבירה לי. לעתים קרובות אני שומעת בסביבתי התבטאויות של דיפלומטים בגנות היהודים. כיוון שאני לא מוכנה לעבור על כך לסדר היום, הנושא הזה יוצר מתחים בינם לביני. כשאני עונדת את הסמל היהודי, הסבירה מרים, איש לא מעז לגנות את היהודים בפניי וכך איש משני הצדדים לא מרגיש נבוך ויש תחושה של שלום-בית. כל אחד והמִגננה שלו. העובדה היא, שהאנטישמיות לא פסה מהרחוב האירופי.

הקשרים עם הבנק הבריטי, והעסקים שניהלנו באמצעותו לטובת מדינת ישראל, היו רחבים ומסועפים מכדי להשליך אותם לעזאזל על רקע זה. שיקולים אלה מנעו ממני להגיב כפי שהגבתי בניו-יורק ב-1948. קלטנו אפוא את שני הפקידים היהודים, הלא-רצויים לממסד הבנקאי הבריטי, ושילבנו אותם בשמחה בעסקים שפיתחנו בלונדון.

בתקופה זו נעשינו מעורבים ביוזמה חדשה של ממשלת ישראל, שנולדה בעקבות מבצע קדש. במהלך המבצע ומיד לאחריו נבדקה האפשרות לספק את צורכי הנפט של ישראל מן הבארות של אבו-רודס בסיני, לחוף מפרץ סואץ. מאחר שצהל נסוג מסיני בתוך כמה חודשים, ירד העניין מהפרק. הממשלה החלה אז לחפש משקיעים לבניית קו צינור נפט חדש.

איך תוכלו לעזור לנו בעניין צינור הנפט? שאל אותי ישירות שר האוצר, לוי אשכול, בתחילת שנת 1957. אשכול ביקש שאמצא את המשקיעים המתאימים, והבטיח כי תימַנע מהם הטרחה הסטנדרטית של הביורוקרטיה הישראלית. מיד התחלתי לפעול לגיוס הסכום המבוקש. צינור הנפט מאילת לאשדוד נראה לרבים ממכריי כהשקעה מובטחת עם רווחים קוסמים בצדה.

הם העריכו כי צורכי הנפט של אירופה יהיו גדולים מספיק, בלי קשר לצפוי בתעלת סואץ, כדי להבטיח ביקוש רב גם לנפט שיעבור דרך ישראל. תוך זמן קצר שבתי לאשכול עם הבשורה המשמחת, המערכת הקשורה בסוויס-ישראל טרייד בנק מוכנה ומזומנה לממן את הקמת קו הנפט במלואו, כלומר להשקיע בפרויקט סך של 10 מיליון דולר. פניו של לוי אשכול קרנו. למחרת, זה היה ביום שישי, הגיע דר צבי דינשטיין למשרדי בבנק לסחר חוץ, כדי לחתום על זיכרון-דברים מתאים.

לאחר שסיימנו את ההליכים המתאימים, מבחינתי יצאה העִסקה אל הדרך. אלא שענייני יוקרה וחישובים כלכליים של אנשי-עסקים אחרים מנעו מאשכול לנצל את מלוא המימון שהעמיד הבנק שלנו לרשותו. מתברר כי לא רק אנחנו ראינו את הפוטנציאל הטמון בפרויקט. היו אחרים שהתלהבו, ביקשו להשתלב בפרויקט וכמובן ברווחים הצפויים. אחד מהם היה אדמונד רוטשילד40,

מגיע לכם כל הקרדיט על כך שיצאתם ראשונים לעזרתנו בגיוס ההון הדרוש, פנה אליי לוי אשכול. אתם תהיו, כמובן, שותפים מרכזיים בחברה של קו צינור הנפט, ואתה, יהודה אסיא, ראוי מכל הטעמים ומכל הזכויות שתעמוד בראש החברה הזאת כיור הדירקטוריון... יש לפעמים משפטים כאלה, שלא מסתיימים בנקודה, אלא בשלוש נקודות ולפיהן אתה יודע, שיגיע אותו 'רֶבֶרְס' צפוי המתחיל במילה 'אבל'. והנה, היא עמדה כעת על קצה הלשון, והשתחלה לה החוצה, אבל, הוסיף אשכול באי-נוחות מסוימת, אם אדמונד דה-רוטשילד בפנים, הוא מוכרח, חייב, להיות יושב-ראש. אצלו זה עיקרון בל-יעבור. הוא הרי לא יהיה סגנו של איש ובוודאי לא חבר דירקטוריון רגיל. האם תהיה מוכן לוותר על המגיע לך, להתפשר ולהיות סגנו? לא נעים אבל בהחלט לא נורא. בשונה מרוטשילד, לא היו לי שום עקרונות בתחום הזה. לאחר שהאינטרסים שלנו בחברה הובטחו כיאות ועוגנו בחוזים המתאימים, לא ראיתי שום סיבה להתעקש על התואר. הברון רוטשילד נבחר ליור ואני נבחרתי לסגן יור החברה של קו צינור הנפט. נוסף לאדמונד רוטשילד הצטרפו עוד משקיעים כמו בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים. בתפקידי זה שימשתי קרוב לעשר שנים,

על הסכם השותפות החדשה שהתבשל מאחורי גבנו על ידי ספיר עם ממשלת פרס ועל ידי הממשלה, שבראשה עמד כעת לוי אשכול, קראנו כולנו רק לאחר מעשה בעיתוני היום. מהעיתונות הבנו, שספיר הקים יחד עם ממשלת איראן חברה חדשה של קו צינור הנפט. את ההסכם החדש שנרקם בחשאי קיבל אדמונד רוטשילד בכעס רב. איך ייתכן שהממשלה מתחילה לבנות קו נפט גדול וחדש, עוקפת אותנו בסתר ואינה מודיעה לנו למפרע? רטן בזעם הנדבן בישיבת מועצת המנהלים הדחופה שכינסנו. זאת הייתה עובדה. אנחנו הקמנו את קו צינור הנפט הראשון, וספיר לא עצר לרגע לחשוב על כך, שמחובתו לשתף אותנו בתוכניותיו. כעת איחרנו את המועד. הקו החדש כבר יצא לדרך והחברה שייצגנו אותה עשר שנים חדלה מלפעול.